ריח ילדות
כאן יהיו אותם דברים קטנים מילדותינו, מאכלים של פעם, שירים של פעם, ציטוטים מספרי הילדות שלי, שאהובים עלי עד היום.
חלק מהציטוטים שלי, וחלק של חבריי.
הנסיך הקטן
…בלילה הראשון נרדמתי על החול במקום נידח המרוחק כאלף מילין מאזורי ישוב.
בודד הייתי יותר מספן שספינתו נטרפה בלב ים והוא נשא על גבי רפסודה.
לכן תוכלו לשער מה רב היה תימהוני בהגיע לאוזני קול דק ומוזר שהעירנו משנתי עם שחר.
וכה אמר הקול: אנא, צייר לי כבשה!
מה?!
צייר לי כבשה, בבקשה!…
ואני, התאהבתי באישון החביב והמוזר עד מאד שהסתכל באנטואן דה סנט-אכסיפרי בכובד ראש….
מכת עצי הבאובב הרשימה אותי במיוחד. כשטיילתי בדרום אפריקה, לפני כמה שנים, נסעתי מרחק של כמאה קילומטרים כי שמעתי שיש שם מקום עם עצי באובב…
..ציירתי אותו כוכב לפי הוראותיו של הנסיך הקטן.
בדרך כלל איני אוהב להעמיד פנים של מטיף ומוכיח. אך מכת עצי הבאובב אינה ידועה לרבים,
והסכנה הנשקפת למי שנקלע לאחת הכוכביות, גדולה כל כך שהפעם עלי לצאת מגדרי ולהזהירכם בכל לשון של הזהרה:
"ילדים, השמרו לכם מפני עצי באובב!"
וכמה מרשים ומרגש המידע על כוכב הלכת ששמו ארץ…
… כי לפני המצאת המאור החשמלי שומה היה להעסיק, בכל שש היבשות, חיל עצום בן ארבע מאות ששים ושנים אלף חמש מאוד ואחד-עשר איש להדלקת פנסי הרחובות…
…תחילה היו מופיעים מדליקי הפנסים בניו זילנד ובאוסטרליה; הם היו מדליקים את פנסיהם והולכים לישון.
אחריהם נכנסו למחול-האורים מדליקי הפנסים בסין ובסיביר; כתום הופעתם היו גם הם נעלמים מאחורי הקלעים. אז בא תורם של המדליקים ברוסיה ובהודו. אחריהם הופיעו המדליקים באפריקה ובאירופה. אחר כך – מדליקי אמריקה הדרומית. ולבסוף- מדליקי הפנסים באמריקה הצפונית. מעולם לא טעו בסדרי הופעתם על הבמה. היה זה מחזה עצום!
על אלה היו ממלאים את תפקידם פעמים ביממה. רק האיש המדליק את הפנס היחיד שבקוטב הצפוני, וכן חברו הממונה על הפנס היחיד בקוטב הדרומי, – רק שני אלה ראו חיים קלים ונוחים, ללא דאגה ועמל: הם עשו עבודתם רק שתי פעמים בשנה.
ואני תמיד קינאתי במדליקי הפנסים בקוטבים. היה להם המון זמן חופשי לראות פינגווינים ולשחק בשלג!
המפוזר מכפר אז"ר
כשהיינו ילדים, ירושלים סימלה לנו את החופש. כשהחופש היה מתקרב, היינו מתחילים לתכנן את הביקור הקרוב אצל סבתא:
איזה סרט נראה, איפה נאכל פלאפל… מתי נלך לעיר העתיקה… ומי עוד יבוא לבקר אצל סבתא.
לא רוצים ללכת למוזיאון, רק אם יהיה שם צמרגפן מתוק….
יום אחד אימא הביאה מתנה… ספר עטוף. פתחנו את העטיפה ומתוכה הציץ ספר שבו רואים דוב גדול מתגרד בגזע עץ.
אימא היתה מופתעת. היא ביקשה שיעטפו את הספר המפוזר מכפר אז"ר. וזה מה שקיבלה. עלילת הספר (ממש בנבכי הזיכרון), על איזה דוב שגירד לו הגב
והוא חיפש וחיפש משהו לגרד בו… למחרת, אימא הביאה את המפוזר מכפר אז"ר… המשפט: בוקר, ערב, צהרים – רחוקה ירושלים…
הפך להיות המשפט בימים שלפני הנסיעה הצפוייה.
ועד היום, ירושלים מתקשרת אצלי למפוזר מכפר אז"ר ולדוב שגירד לו הגב…
הקרון לא זע, לא נע, כנראה זו תחנה!
ואומר: 'הגידו נא מה הוא שם התחנה?
איפה זה חונים בינתיים? כבר קרובה ירושלים?'
ועונים לו כך בערך: 'הוי, עוד רחוקה הדרך!'
הנה כך הוא המפוזר, המפוזר מכפר-אז"ר…
את סופו אין איש יודע, את קצו אין איש מכיר,
כנראה, הוא עוד נוסע ונשאר בזו העיר.
בוקר, ערב, צהרים – רחוקה ירושלים.
עלילות עליקמא
קשה לי לבחור קטע מעליקמא כי זהו, ללא ספק, הסיפור של הילדות שלי. קשה לי להסביר למה, אבל אני בטוחה שיש לזה קשר לפילים…
קראתי מאמר מקסים על ילדים בקיבוץ ואפריקה. בין היתר מרואיינת שם מרים ברטוב שבראה את עליקמא.
עלילות עליקמא – שירים י. גבאי, ציורים מרים ברטוב
ראו ילדים, כאן עומד עליקמא. עליז ושמח, – יודעים אתם למה? ראשית – הוא כושון. ושנית – שחרחרון, שלישית – הוא יודע לרכב על פילון.
זו אימא סמבינה אל בנה מחיכת: – "צריך, עליקמא, העירה ללכת;
הנה לך סל, שחרחרי החרוץ, תקנה בחנות שם כל מה שנחוץ".
תמיד עליקמא עוזר קצת לאימא, מהר ועלה על הפיל, – וקדימה!
צועד פילפילון בין שיחי הצבר, יושב על גבו הכשון השחרחר.
שפן מחייך פה: – אוי איזה מין פיל הוא? איננו יודע לרוץ קצת אפילו…
אמנם יש לו חוטם, זנב לו קטנטנן, – אבל איך לרוץ – הוא ילמד משפן…
התחיל פילפילון בריצה מבדחת, נבהל השפן, ויברח מרב פחד…
צועק עליקמא: – "נפלתי בפח! אבד לי הסל, גם הכובע פרח!..
עצור פילפילון, או עצור, שד משחת! מקונצים כאלה טובה לא צומחת…"
הפיל לא שומע, הפיל לא שם לב. ובץ! עליקמא למטה שוכב…
בצל התמר עליקמא יושב לו, עזוב ובודד וכל אבר כואב לו…
בכה הכושון כשעה, ונרדם, אך כאן הספור עוד לא תם, לא נשלם.
פתאם התעורר עליקמא: -או, מה זה? מאין חתול בא? ומי הוא ברוז זה?
הביטו וראו: הם לא באו ריקם, – הסל והכובע הביאו אתם… שמח עליקמא: – "ברוכים תהיו לי! הנה ידידים חדשים נמצאו לי! אך אל נבזבז את הזמן בפטפוט, – ובואו נא יחד אתי לחנות.
הלכו השלושה והגיעו העירה, – והחנונית אותם תכף הכירה. מלאה את סלם ממתקים וכל טוב, עכשיו הם החליטו הביתה לשוב.
פתאום הפתעה שכזאת! מה קרה פה? פילון מחכה לידידו בחרשה פה?… קפצו השלושה בשמחה ובגיל, טפסו ועלו על גבו של הפיל.
פתחה החבריא בשיר ובזמר, וכאן ספורנו כבר בא לידי גמר: הם באו הביתה עם רדת היום, וכל הנסיעה נגמרה בשלום.