פריז, הו פריז
לפריז הגעתי מאוחר יחסית. זה היה לפני כעשור, אחרי מספר שנות היכרות עם יפן, הודו, אוסטרליה ועוד מקומות אקזוטיים אחרים. בפעם הראשונה שנחתתי שם, גרתי בדירה של חברה ברובע
השישי. הוקסמתי מכל מה שיש לעיר באפור להציע. השכנה של הדירה ברו בונפרט הייתה הקונדיטוריה המפורסמת של פייר הרמה. אז, לפני כעשור, עוד לא ידעתי מי הוא, אבל התור שהשתרך מחוץ לחנות משך אותי – וגם אני הצטרפתי. התור התקדם לאט לאט ואני איתו. נכנסתי לתוך החנות הקטנטנה והרגשתי שנפלתי לתוך גן העדן. לא יכולתי לנשום. כמו במוזיאון, ניצבתי משתאה מול יצירות אומנות צבעוניות, עגלגלות, עומדות סדורות כחיילים: מקרונים ורודים, אדומים, סגולים, אקלרים לבנים, שחורים וחומים, פטיפורים משובצים פירות כיהלומים ועוגות אישיות מהממות.
אז עוד לא הכרתי את כל השמות, אבל היה לי ברור שכל עוגה היא תכשיט, וכל תכשיט – יקר מפז. ההתאהבות בפריז ובמטעמיה הייתה מיידית ועמוקה. לא עמדתי בפיתוי וקניתי לי תכשיט קטן. מיני עוגה: היער השחור. בזהירות רבה רצתי במעלה 4 הקומות לדירה בעודי אוחזת את הזהב השחור. נכנסתי לדירה ישירות למטבח, שכן עוגה כזו מבקשת קפה. אבל עוד לפני כן, לא התאפקתי ונתתי ביס… שיכרון של טעמים. שוקולד… דובדבנים… ליקר… עד שהקפה היה מוכן כבר חזרתי לבוטיק וקניתי טארטלט פירות טריים עם קיווי ופירות אדומים, צבעוני ומרהיב.
פריז הפכה להיות בית שני עבורי. חזרתי לשם כמה פעמים, מצאתי את הגן הקטן האהוב במיוחד, את המסעדה שרק מקומיים מכירים ואת הקונדיטוריה שמגישה לי את החלום הצרפתי.
14 ביולי 2010. יום הולדתי, ואני בימים האחרונים של הגשמת חלומי: חצי שנה של לימודי קונדיטוריה בפריז. התעוררתי לשמע מטס מטוסי מיראז' שטס מעל ביתי והצדיע לי. השמש זרחה, הציפורים צייצו ואני הסתערתי על היום ועל פריז. בעודי הולכת לשוק שלי, ככל צרפתייה, עברה על פני בהצדעה שיירת טנקים. אין מה לומר, כשפריז הופכת לביתך – הם יודעים לחגוג לך יומולדת!
שוק אלגרי, השוק השכונתי, הזכיר לי תמיד את שוק מחנה יהודה בו גרתי כמה שנים. המוכרים, רובם ערבים, מיד ניכסו אותי אליהם (הרי גם אני מהמזרח התי
כון).
ביליתי בשוק יום יום וכל פעם שהרגשתי געגועים לארץ הייתי הולכת לשוק. מריחה, שומעת, ממששת, מתמקחת, קונה ונרגעת.
גם עכשיו, מרחק חודשים רבים, אני רואה לנגד עיניי את דוכני הירקות הססגוניים שהעלו חיוך על פני, דוכני הגבינות והנקניקים, הקונדיטוריות הריחניות ומעל הכל הצבעים והקולות שמיד נתנו לי הרגשה של בית.
גם באותו יום חייכני, יום הולדתי, עשיתי קניות של שוק ועליהם הוספתי עוגת יומולדת – kouign amann (הוגים כמו מלכת עמאן), עוגה מאזור ברטאן, העשויה מכל הדברים החשובים באמת: שכבות של בצק שמרים שביניהם חמאה עם פרח המלח מברטאן וסוכר. כל ביס מתפצפץ, כל ביס ממלא את הפה בטעמים של קרמל מלוח. וואו…
ואז לפתע, השמיים קדרו, מטח של גשם החל לרדת. ואני, בדילוגים, רצתי הביתה. הגעתי רטובה וספוגה. בישלתי מכל טוב השוק ארוחת ערב לחברים שהגיעו. עוגה לארוחה כבר נאלצתי לקנות בקונדיטוריה בפתח הבניין שלי כי את "המלכה הירדנית"… חיסלתי בדרך הביתה, כשניסיתי למצוא מסתור מהגשם.
בערב, כשהגיעו החברים, השמיים התמלאו זיקוקים באדום, כחול ולבן. עם כוסית קוט דה רון סיפרתי להם את קורות אותו היום. שמעולם לא חוויתי מבול כל כך חזק. מעולם לא עבר מטס רועם מעל ביתי ביום הולדתי, ומעולם לא הצדיעה לי שיירת טנקים.
ליום הולדתי – לא היה קודם מופע מרהיב של זיקוקים. ומעולם, מעולם – לא חגגתי אותו עם מלכת ירדן.